ד"ר מרינה קלודי, מומחית בכירורגיית חזה בבית החולים איכילוב, אמונה בשגרה על טיפול במחלות של בית החזה: סרטן ריאות, סיבוכים של דלקת ריאות או גידולים שונים. לפני כמעט שלושה חודשים, לא העלתה על דעתה שתיאלץ להתמודד עם פציעות מסוג אחר לגמרי. "בשגרה אנחנו מנתחים מחלות ריאה בעיקר, כל המחלות שיש בבית החזה אשר לא קשורות ללב", מסבירה ד"ר קלודי. "רוב המקרים הם ממאירויות וסרטנים ומעט מחלות זיהומיות, וגם כמובן טראומות אם יש מדי פעם תאונות. פצעי ירי הם נדירים".
3 צפייה בגלריה
"בשבועיים הראשונים כולנו היינו בהלם, היום כולם מאורגנים". ד"ר מרינה קלודי
(צילום: ג'ני ירושלמי, דוברות איכילוב)
היום המצב שונה בתכלית. "מאז 7 באוקטובר, מדובר בפציעות ירי ופציעות מרסיסים בבית החזה, שמגיעות מדימום - או מתוך הריאה, או מכלי דם בבית החזה או מדופן בית החזה", היא מתארת ומדגישה: "חשוב לציין שפציעות מסוג זה הן פציעות שמסכנות חיים בצורה מיידית, וזאת מכיוון שאם יש דימום מסיבי בבית החזה, כלי דם גדול יכול להיפגע ולדמם, ואם לא עוצרים אותו, הדבר דורש פתיחה כירורגית של בית החזה. אם לא עושים את זה מיד, זה מסכן חיים. זה לא דימום שבא בטפטוף".
כמעט שלושה חודשים עברו מאז, אך ד"ר קלודי זוכרת היטב את אותה שבת גורלית שבה הכול השתנה. "באותו יום הייתי תורנית בבית החולים, ומהבוקר עד הלילה לא הספקתי אפילו לראות חדשות, כי כל הזמן היינו בחדר ניתוח", היא מספרת.
"קיבלנו הרבה חולים, ויחסית בשבילנו זה בא בהפתעה. בדרך כלל במחלקה יש תורן וכונן, אך היינו חייבים להביא את כל הצוות. היו פצועי חזה שרובם דרשו טיפול מיידי, וכמה מהם נדרשו לחדר ניתוח. זה היה האתגר הגדול. היום אנחנו מקבלים פצוע או שניים בו-זמנית שהם פצועי חזה, והמספר הזה יורד יותר ויותר, אך אנחנו כל הזמן זמינים. כשמגיע מסוק, אתה אף פעם לא יודע למה לצפות".
ד"ר מרינה קלודי: "כשאני מדברת עם חיילים שמתעוררים, אני אומרת תודה לכל אחד מהם שהם מגינים עלינו. כולם אומרים 'תודה שאתה מטפל בי', ואני אומרת 'תודה שאתה מגן עלינו'. ברגע שחייל מגיע לבית החולים אז האחריות היא עלינו. זה לא פשוט"
כאשר היא נשאלת אם יש מקרה של מטופל שהיא זוכרת במיוחד, מעלה ד"ר קלודי נושא חשוב שכמעט ואין מדברים עליו, ואולי הגיע הזמן.
"היה מטופל שהגיע עם פצע ירי בראש וסבל מדימום מוחי, רסיסים ליד הוושט באזור הצוואר, רסיס בתוך הריאה ודימום בבית החזה, ונזקק לטיפול של צוות רב-תחומי. הוא עבר קליטה על ידי צוות הטראומה, ומנהל חדר הטראומה קיבל החלטות באיזה סדר נעשה את ההתערבויות שלנו קודם. חשוב להתערב קודם כל במה שהכי מסכן את חייו של המטופל", היא אומרת.
3 צפייה בגלריה
"כשמגיע מסוק, אתה אף פעם לא יודע למה לצפות". מסוק לפינוי פצועים בשמי תל אביב
(צילום: מוטי קמחי)
"ניתחנו את בית החזה ושלטנו על הדימום – הוצאנו את כל קרישי הדם ואת הרסיס עד שהשגנו שליטה. בין היתר הוא גם עבר ניתוח מוחי. הוא במצב טוב עכשיו, התאושש וחזר לעצמו. פעם אחרונה שראיתי אותו הוא היה במחלקת שיקום, אך הוא היה נראה מאוד מדוכא מכל מה שעבר עליו. זה קשה. מצד אחד אנחנו יכולים להציל חיים, אך לא את הנפש של הבן אדם שעוברת עליו טראומה כזאת קשה. בקרב אלה ששורדים, אי אפשר להגיד שכולם מאושרים מזה שהם שרדו".
יש אמצעי תמיכה?
"כמובן. עם כל המטופלים עובדים פסיכולוגים ועובדים סוציאליים של בית החולים. הם מקבלים תמיכה מלאה, אפילו על בסיס יומיומי שצריך".
ומה עם הרופאים? אתם מקבלים סיוע נפשי?
"כן. זה מאוד-מאוד קשה. אני רואה קולגות שלי גם מכירורגיה כללית וגם בטיפול נמרץ, אנשים מאוד מדוכאים מהמצב. לכל אחד יש בן משפחה, חבר או קולגה שמגויסים, וכשאתה רואה את זה, אתה צריך להתמודד נפשית עם הסיכוי שזה יקרה גם לקרובים שלך.
"אנחנו כל הזמן מרגישים מחויבים לחיילים שאנחנו מטפלים בהם. כשאני מדברת עם חיילים שמתעוררים, אני אומרת תודה לכל אחד מהם שהם מגינים עלינו. כולם אומרים 'תודה שאתה מטפל בי', ואני אומרת 'תודה שאתה מגן עלינו'. זה מאוד קשה כי כל החיילים הם אנשים צעירים שכל החיים לפניהם, והם מסכנים את החיים שלהם. ברגע שחייל מגיע לבית החולים אז האחריות היא עלינו. זה לא פשוט".
לא קשה לעשות את ההפרדה?
"לא מרגישים את זה באותו רגע. באותו רגע שחייל פצוע מגיע, אני אישית מאוד מרוכזת בבעיה עצמה ולא במטופל. אני לא חושבת שזה חייל, שזה בן אדם צעיר. אני חושבת מה הבעיה, מה כרגע מסכן את החיים שלו, כדי להציל אותו. כל הרגשות באים אחר כך, או לפני או אחרי, לא באותו רגע. אחרת, אם אתה לא משחרר את הרגשות, אתה לא מסוגל לטפל".
איך מתמודדים עם מוות של מטופל?
"היה צעיר אחד שהגיע ב-7 באוקטובר עם דימום מסיבי. הוא הוכנס לניתוח, עצרנו את הדימומים, אבל בסופו של דבר הוא לא שרד בטיפול נמרץ עקב מוות מוחי. לקח זמן עד שהוא הגיע לבית החולים, וזה היה כבר מאוחר. הדם לא הגיע למוח והיה נזק בלתי הפיך. זה לא קורה הרבה, אך זה מקרה אחד שלצערנו לא הצלחנו להציל, וזה מאוד קשה".
אילו אתגרים את צופה בהמשך?
"האתגרים העיקריים היו בהתחלה, שלא היינו מוכנים, שכולם היו בהלם בשבועיים הראשונים. לאחר מכן התארגנו. מבחינה מקצועית-רפואית אנחנו עושים את המקסימום וזה מתקתק. כרגע העיקר הוא אתגרים נפשיים. זה נותן סיפוק גדול כשאתה מטפל בחייל והוא יוצא בחיים, אך כל המצב הזה מאוד מדכא. זה נותן סיפוק לזמן קצר, אך אתה יודע שזהו רק חלק קטן מתוך בעיה גדולה".
